תביעות רבות בגין רשלנות רפואית מתייחסות אל השאלה האם התקיימה רשלנות, או שמא מדובר על טעות בלבד מצידו של הרופא או הצוות המטפל בכל הקשור לתהליך רפואי כל שהוא שנעשה במטופל.
יש לציין את העובדה כי מבחינת דיני נזיקין ועוולת רשלנות רפואית, התנהגותו של רופא נבחנת באופן ספציפי ולא באופן כללי. המשמעות היא כי טעות או התנהגות רשלנית כמעידה חד פעמית אינה מהווה טענת הגנה. יחד עם זאת, יש מקרים בהם הטעות לא נחשבת להתרשלות ועל כן אינה מטילה אחריות על הרופא מטבע הדברים.
יש לומר, כי מקרים אלו הם מצבים בהם הרופא עושה ככל יכולתו וכפי מיטב כישוריו, הידע המקצועי הקיים וניסיונו, אך לרוע המזל מתברר כי הוא בחר בפרקטיקה לא נכונה.
במילים אחרות, אם רק בדיעבד מתברר כי הייתה עדיפה פרקטיקה אחרת הרי שהרופא המטפל יכול לטעון כי מדובר על טעות ולא על התרשלות.
ענין הרופא הסביר
טענת טעות לא מתקבלת על בתי המשפט כאשר ישנו כשלון באבחון. כשלון כזה מעיד על התרשלות ומזכה את הניזוק בפיצויים גבוהים.
על בית המשפט להפעיל את מבחן הרופא הסביר ולבדוק האם כל רופא היה מתנהג כמו הנתבע בנסיבות המדוברות. אם הרופא הסביר יכול היה לאבחן את המחלה בהינתן הכלים אשר עמדו לפניו, הרי שהנתבע לא יכול להשתמש בטענת טעות ועליו לשאת באחריות המלווה התרשלות.
גם כאשר קיים חוסר פרופורציה ברור בין הטיפול המבוקש לבין הטיפול הניתן על ידי הרופא, הופכת טענת טעות ללא רלוונטית ואינה יכולה לשרת את הנתבע.
התרשלות או טעות בקרב מתמחים
שאלה מעניינת נוספת על הקשר בין טעות לרשלנות רפואית מתעוררת ביחס לפעולותיו של רופא מתמחה. במקרה זה האינטרס להבטיח פעולה רפואית באיכות גבוהה גובר על הצורך לתת לרופא המתחיל את האפשרות ללמוד.
רופא מתמחה נבחן אם כן על פי אותם סטנדרטים המשמשים לבחינת טענות התרשלות כלפי כל רופא אחר. מנגד, ניתן למצוא סטנדרטים מחמירים המשמשים את בתי המשפט בבואם לקבוע התרשלות מצד רופא מומחה.